המגיח את הכד. גמ׳ פתח בכד וסיים בחבית כו׳. ופי׳ נמקי יוסף ז״ל דאין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי ממונא אלא כיון דאיכא מיעוטא דקרו לכד חבית נמי המע״ה דיכול מוכר למימר אנא ממעוטא דקרו לכד חבית הוינא וליקח בעי לאתויי ראיה דאחבית גדולה הוא דיהיב ליה דמי ואי לא מייתי ראיה משתבע מוכר היסת דסתמא אמר ליה ופטור דאע״ג דאיכא כפירת טענה שתי כסף והודאה פרוטה דהאי קטעין לים חבית ואידך קא מודה ליה בכד לא שייכא ביה שביעה דאורייתא דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו כן כתב הרמ״ה ז״ל וכיון דאסיקנא דהמע״ה כשהביא לו המוכר כד שנתחייב לתת לו בקנין יכול הלוקח לומר שלא יתן דמיו עד שיתן לו חבית שהמוכר הוא המוציא וההפך אם קבל המוכר כבר הדמים שיכול לתת לו כד ולא מצינן למימר להוי הדמים ראיה ונחזי אי דמי כד יהיב אי דמי חבית יהיב דהא קיימא לן כרבנן דאמרי התם פ׳ המוכר את הספינה אין הדמים ראיה ולהכי נקט ומיעוטא קרו לחביתא כדא ולכדא חביתא דתרוייהו צריכי כדפרישית עכ״ל ז״ל. ועיין בתוס׳ ז״ל:

ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו ירושלמי דאין דרך בני אדם להניחם בר״ה רב אמר בממלא את כל ר״ה שמואל אמר או בממלא את כל ר״ה או עד שתהא נתונה על קרן זוית ע״כ. ובבבלי אמר שמואל אמר באפלה שנו ר׳ יוחנן אמר בקרן זוית פי׳ שהניחה בצד המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה במערבא אמרי לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים:

ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו. הכא לא פריך בגמ׳ אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבעיא ליה לעיוני משום טעמא שכתבו התוס׳ ז״ל לעיל פ׳ כיצד הרגל דף כ״ג דיותר יש לו לאדם ליזהר בעצמו שלא יזיק יותר משלא יוזק ולא שייך כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור דגבי אדם לא אמרינן הכי משום דבן דעת הוא מתוס׳ ומנמקי יוסף ז״ל:

נשברה כדו. פי׳ שהיה מהלך טעון הכד ונתקל ונשברה החבית בין שנפלה מידו ע״י שנתקל בין שלא נפלה מידו אלא שנגעה בכותל או בסלע מחמת שנתקל הוא:

והוחלק אחר במים. שמואל דהלכתא כותיה בדיני מוקי למתני׳ בהיזק הגוף וכיון שהוזק במקום נפילת המים אע״ג שקרקע עולם הזיקתו חייב דשמואל לטעמיה דבור שחייבה תורה להבלו וכ״ש לחבטו הלכך כי חייביה תנא דמתני׳ על נזקי הגוף חייביה ולא על הכלים דהיזק דכלים בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו ס״ל לשמואל דהוי בור שפטורין בו היזק דכלים מדכתי׳ שור ולא אדם חמור ולא כלים. והגיה ה״ר יהוסף ז״ל והחליק אחד במים וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע״כ. בסוף פי׳ רעז״ל והלכה כר׳ יהודה דנתקל לאו פושע היא. אמר המלקט ודלא כר״מ דס״ל נתקל פושע הוא והוא ת״ק דמתני׳ וקאמר אביי דבתרתי פליגי ר״מ ור׳ יהודה פליגי כשהזיק הכד בשעת נפילה דהיינו כל כמה דלא הוי ליה פנאי לסלק ופליגי כשהוזק בחרסיה לאחר נפילה פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע ר״מ סבר נתקל פושע הוא כלומר נתקל דלא ידע לאיזדהורי אנפשיה פושע הוא ולפיכך אם הזיק ממונו בשעת נפילה חייב דפשיעותא גרמה ליה ור׳ יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ואע״ג דלא אניס ממש אונס גמור כיון דלא פשע פטור וה״ק ר׳ יהודה בנתכוין לשברה והזיק בנפילה חייב בשאין מתכוין אלא להורידה למטה מכתפו ונתקל ונשברה פטור דנתקל לאו פושע הוא ופליגי בהיזק דלאחר נפילה במפקיר נזקיו כגון זה דמסתמא מפקיר לחרסיו ר״מ סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה בבור בר״ה דהפקר הוא שחייבה ור׳ יהודה דפטר סבר דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה ובפלוגתא דר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא דבברייתא וה״ק ר׳ יהודה במתכוין לזכות בחרסיה חייב בשאינו מתכוין לזכות בחרסיה פטור וכדפי׳ רעז״ל. וממאי דבתרתי פליגי מדקתני במתני׳ תרתי הוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה דהיינו הך פי׳ דהוחלק אחד במים שנפלו כבר משמע אלא לאו ה״ק הוחלק אחד במים בשעת נפילה פי׳ בשעת נפילה מיקרי כל כמה דלית ליה פנאי לסלק דבצעריה מיטריד ולא יכול לסלוקי נזקיו או שלקה בחרסיה לאחר נפילה ש״מ והכי נמי בברייתא מפ׳ בגמ׳ דבתרתי נמי פליגי בשעת נפילה ולאחר נפילה. וכתב הרא״ש ז״ל שכתב הרי״ף ז״ל דהני תרתי דפליגי בהו מחד טעמא נינהו דהא דפטר ר׳ יהודה במפקיר נזקיו ר׳ יהודה לטעמיה דאית ליה נתקל אנוס היא וה״ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס אבל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מודה דחייב ואביי סבר כר׳ יוחנן ור״י פי׳ דפליגי במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ואף בזה פוטר ר׳ יהודה וכל הסוגיא מוכחא כפירושו. מיהו לענין פסק הלכה אין נפקותא בחלוק הפירושים דאע״ג דלאביי דהוא בתראה סבר ר׳ יהודה דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה פטור לית הלכתא בהא כר׳ יהודה דהוי מחלוקת ואח״כ סתם לקמן בפ׳ הפרה החופר בור בר״ה חייב ור׳ יוחנן נמי סבר לה הכי. ובס״פ האומנים ר׳ אלעזר בן פדת ס״ל דתרי תנאי אליבא דר״מ דההוא דאמר התם דהמעביר חבית ממקום למקום ונתקל ושברה בין ש״ח בין ש״ש ישבע שלא פשע ויפטר דברי ר״מ ס״ל אליבא דר״מ דנתקל אונס הוא הלכך ש״ש נמי פטור מלשלם אבל ר׳ חייא ב״ר אבא תריץ התם דלעולם כולהו תנאי ס״ל אליבא דר״מ דנתקל פושע הוא והתם תקנת חכמים שאם אי אתה אומר כן לפוטרם מן התשלומין אין לך אדם מעביר חבית לחברו וביד פי״ג דהלכות נזקי ממון סי׳ ה׳ ז׳ ובטור ח״מ סי׳ תי״ב:

והגודר גדרו בקוצים. התוס׳ ז״ל הכריחו בדף ל׳ ע״ב דל״ג הכא וכל הקודם בהם זכה דהא ליכא שבחא כדי לקנות גופא אטו שבחא. ועיין במה שאכתוב בסמוך במ״ד:

וגדר שנפל לר״ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו. כך מצאתי מוגה וכן הוא בירושלמי ובכמה דוכתי בתלמוד וברב אלפס ז״ל וא״נ גרסי׳ כבדפוס והוזקו לשון רבים קאי אכמה גווני׳ נזקין דקתני במתני׳. וה״ר יהוסף ז״ל הוסיף שמצא בכל הספרים הגרסא וגדר שנפל ברשות הרבים בבית:

המצניע את הקוץ וכו׳. בדאצנעינהו בכותל דידיה ושכחן ואח״כ סתר את הכותל ולא סלק את הקוצים ואת הזכוכית והזיקו חייב בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו:

הגודר גדרו בקוצים. אוקימנא במפריח ראשי הקוצים בר״ה וכשעוברין כדרכן סמוך לכותלו נזוקים בהן אבל מצמצם שלא הוציאין לחוץ אם נסמך אדם שם יותר מן הראוי וניזוק פטור בעל הגדר לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכותלים:

וגדר שנפל. וכו׳ כיון דאניס צריך לן לאוקמי הך סיפא בדלא אפקרינהו ואיתזק לאחר נפילה דהיה לו לסלק ולא סילק דבכה״ג אפי׳ רבנן מודו כר׳ יהודה דאמר מתכוין לזכות בחרסיה חייב ומשום דמיירי הכא בדלא אפקרינהי מחייבינן הכא בכל גווני בין היכא דנתנו לו זמן לסתור את הכותל ונפל לאחר זמן או נפל בתוך הזמן או שלא נתנו לו זמן דכיון דלא אפקרינהו ברשותו קיימי ע״כ. גרסי׳ בגמ׳ ותרתי למה לי חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמ ים דתניא כל אלו שאמרו פותקים ביבותיהם וגורפים מערותיהן בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים יש להם [רשות] ואע״פ שיש להם רשות אם הזיקו חייבין לשלם. ופי׳ רש״י ז״ל דקאי אטינוף כלים דקאמר רב דאיירי ביה במתני׳ דלעיל ודהכא וכו׳. ולהיות דלא קיי״ל כותיה דרב אלא כשמואל דמתני׳ מיירי בהיזק גופו ולא בהיזק כליו לכך השמטתי מלהביאו ככל הצורך. אך זה מצאתי בפי׳ נמקי יוסף ז״ל תרתי למה לי לאשמועי׳ במתכוין חייב חדא בימות החמה וכו׳ דאי אשמועי׳ בימות החמה ה״א התם הוא דמיחייב דהא לית ליה רשותא אבל בימות הגשמים דברשות קעביד אימא לא מחייב ואי אשמועי׳ ימות הגשמים ה״א ימות הגשמים הוא דלא מיחייב אלא הכא דשפך בכונה אבל ימות החמה אפי׳ שלא בכוונה נמי חייב קמ״ל דבמתכוין דוקא חייב ע״כ. וקשיא לי דאפי׳ תמצא לומר שרצה נמקי יוסף ז״ל לפרש הסוגיא דגמרא אליבא דהלכתא וכמו שפירש נמי מתני וכדכתיבנא לה מ״מ תרתי מתכוין חייב היכא אשכחן דקתני במתני׳ ואפשר לומר דכיון דהלכתא כר׳ יהודה דאמר במתכוין חייב חדא איהי מילתיה דר׳ יהודה ואידך הא דקתני השופך דודאי השופך במתכוין משתמע וקתני חייב ולהכי בעי תלמודא ותרתי למה לי ומשני חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים וכו׳:

המוציא את תבנו ואת קשו. הנה בירושלמי בין במשנה בין בפסקא הנוסח גפתו במקום קשו. ואפי׳ לר׳ יהודה דאמר בשעת הוצאת זבלים מוציא אדם את זבלו וכו׳ שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ מתרצינן בגמ׳ דמודה הוא שאם הזיק משלם מה שהזיק והדר פריך בגמ׳ עליה דהאי שנוייא מברייתא דקתני בהדיא כל אלו שאמרו מותרין לקלקל בר״ה כגון הוצאת זבלים לר׳ יהודה וכגון פותקין ביבותיהן ומערותיהן בימות הגשמים אם הזיקו חייבים לשלם ור׳ יהודה פוטר ורב נחמן מוקי למתני׳ שלא בשעת הוצאת זבלים דמודה בה ר׳ יהודה ורב אשי מחלק בין תבן וקש דמתני׳ לזבל דר׳ יהודה דמתני׳ איירי דעדיין התבן והקש קשין ומחליקין בהן בני אדם וכדקתני את תבנו ואת קשו וכי קאמר ר׳ יהודה דמוציא אדם את זבלו בזבל קאמר שאינו נוח כ״כ להחליק:

וכל הקודם בהם זכה. בין בגופן בין במה שהשביחו בר״ה דקנסו גופן אטו שבחן בדבר שיש בו שבח דכיון דכי שביק לה התם זמן מרובה שבחי מפני שהן נישופין ברגלי אדם וברגלי בהמה קנסו גופן אטו שבחן כי היכי דלא לישבקינהו התם ומש״ה גבי ההופך את הגלל לא קתני וכל הקודם בהם זכה דדבר שאין בו שבח הוא פי׳ ולא משבח כהוצאתו דהא מושבח ועומד הוא שהרי נתעכל קודם יציאתו ממעי האדם וממעי הבהמה ולא קנסי וכמו שאכתוב עוד בסמוך בעה״י בפירוש בשם נמקי יוסף ז״ל. ומשמע מן התוס׳ ז״ל דיש ספרים דל״ג במילתיה דרשב״ג וכל הקודם בהם זכה אלא במילתיה בברייתא והם ז״ל יישבו הגרסא. והר״ר יהוסף ז״ל כתב דבכל הספרים לא מצא במשנה כלל ממלת רשב״ג עד מלת ההיפך:

ההופך את הגלל. בפירקי׳ דף כ״ט ופי׳ שם רש״י ז״ל ההופך את הגלל זבל המופקר בר״ה והפכו ממקום למקום. חייב בנזקו דקנייה בהגבהה וממונו הוא ע״כ. ומוקי לה רב אשי התם אליבא דר׳ אלעזר דס״ד למימר התם דס״ל מפקיר נזקיו חייב כשהפכה בהגבהה פחות משלשה טפחים וקאמר ר׳ אלעזר דלא שנו דחייב אלא שנתכוין לזכות בגלל בההיא הגבהה מועטת וחייב משום ממונו דאע״פ שהניחו שם לא הפקירו אלא נתכוין ליטלן משם לאחר זמן ונתחייב בנזקיו אבל אם לא נתכוין לזכות בה פטור דאע״ג דכרה בור בר״ה כשהפכו ונתקל האדם במקום שזרקו שם ואם היה במקומו הראשון לא נתקל בו זה מ״מ פטור כיון דלא נתכוין לזכות בה. והתם פריך ומאי דוחקיה דר׳ אלעזר לאוקומה בפחות משלשה לוקמה כשהפכה למעלה משלשה ואע״ג דלא נתכוין לזכות בה חייב אמר רבא מתני׳ קשיתיה מאי איריא דתני הפך ליתני הגביה אלא ש״מ כל הפך למטה משלשה הוא אבל במסקנא קאמר התם דס״ל לר׳ אלעזר מפקיר נזקיו פטור. ועיין מ״ש דמאי פ״ג סי׳ ג׳. [הג״ה נלע״ד שצ״ל בגמ׳ אמר רבינא דאי אפשר לומר דרבא בא לתרץ מילתיה דרב אשי דאמר אליבא דר׳ אלעזר דמתני׳ מיירי בהגבהה פחות משלשה דהא יום שמת רבא נולד רב אשי שהוא רבו של רבינא ושמא שהוא רבינא הקדמון]:

והוזק בהן אחד. [חסר] בכל הספרים דגרסי הר״ר יהוסף ז״ל:

שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל וכו׳. אפשר לומר דלא נקט קדרין בשביל חיובא דכלים שנשברין בקל אלא משום דקדרין נושאין משא גדול ובקל נתקלין וגם השני נוח לו ליכשל בראשין עיין בפסקי הרא״ש ז״ל:

ונתקל הראשון. ל״ש במקום מדרון ל״ש שלא במקום מדרון ולא מפלגינן בהכי כלל נמקי יוסף ז״ל:

הראשון חייב בנזקו של שני. וכגון שהיה יכול לעמוד וכו׳ כדפי׳ רעז״ל והוא כדר׳ יוחנן אבל רב נחמן בר יצחק אמר אפי׳ לא היה לו שהות לעמוד חייב לפי שהיה לו להזהיר ולא הזהיר:

זה בא בחביתו. וכתוב בנ״י ואע״ג דקיי״ל דכל שנתנו לו חכמים רשות והזיק חייב שאני הכא שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ע״כ. ונלע״ד דה״ה אם היו שניהם מהלכין זה בצד זה ובעל הקורה טעון כשלדא ושיבר החבית שהוא פטור או שמא משום דאי אפשר לצמצם שיהיו מהלכין זה בצד זה ממש ומספיקא פשיטא דלא מפקינן ממונא ומדקתני זה בא וזה בא ולא קתני שנים שהיו מהלכין בר״ה וטוענין זה חביתו וזה קורתו א״נ זה מהלך בקורתו וזה בחביתו משמע שזה בא בחביתו מצד מזרח והאחר בא כנגדו מצד מערב וכן מוכיח בגמ׳ דמפר׳ דפטור משום דתרוייהו קעבדי מעשה בהדי הדדי פי׳ שאף בעל חבית סייע בשבירתם שבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חברו. והקשו תוס׳ ז״ל א״כ למה לי טעמא דמתני׳ דקתני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך אפי׳ אין רשות לא לזה ולא לזה פטור בעל הקורה מטעם זה וי״ל דבא למעוטי אם היה בעל קורה רץ ובעל חבית מהלך דהואיל והוא רץ שלא ברשות חייב אע״פ שבעל חבית עצמו הטיח החבית ואע״ג דפטר במתני׳ דבסמוך א׳ רץ וא׳ מהלך היינו משום דקסבר שיש לו רשות לרוץ בר״ה אבל כשנושא קורה על כתפו אין לו רשות לרוץ א״נ מתני׳ דאחד רץ ואחד מהלך מיירי בע״ש כדמוקי לה ר׳ יוחנן א״נ י״ל דבא למעט במקום שאין לו רשות להלך כגון בחצר בעל חבית דכיון דאין לו רשות לבעל קורה להלך אין לבעל החבית ליזהר ממנו ע״כ: וכתבו הם ז״ל וגם נ״י בשם הרא״ש ז״ל דשמעי׳ מהא דאם עמד בעל חבית במקום שלשניהם רשות להלך חייב בעל הקורה לפי שעשה כל הנזק ואיבעי ליה לעיוני שלא יזיק בני ר״ה אע״ג דלגבי היזק גופן של עצמן אין דרכן להתבונן יותר יש להם להתבונן שלא יזיקו אחרים ולא דמי לאם עמד בעל החבית דסיפא דהתם שאני שמהלכין זה אחר זה דכיון שידע שבא אחריו בעל קורה ונושא כשלדא פשע בעמידה כדפירשנו לעיל במתני׳ דבין רישא דעמד בעל הקורה בין סיפא דעמד בעל החבית הקורה שאחריו מיירי שהוא נושא כשלדא אלא דגמרא לא איצטריך לה לאוקומא רק הרישא אבל אה״נ דה״ה לסיפא:

נשברה חבית בקורה פטור. דכיון דלא שני חד מינייהו ובעל הקורה לא עביד מעשה בחבית אלא בעל החבית הוא דאיתזק בקורה דרך הלוכו פטור:

ואם עמד חייב. דהא שני והא דלא דיינינן ליה כבור כיון דנייח גופיה לשמואל דאמר כל תקלה כי האי בור הוא ונפטר מן החבית דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים משום דלא אמרי׳ הכי אלא היכא דנפיל ושדי דומיא דבור דלא שליט בגופא אבל היכא דקאי אנפשיה לאו תולדה דבור היא אלא כמאן דאזקיה בידים דמי. ועמד דחייב היינו כשעמד לפוש דהוה משנה אבל לכתף דאורחא דמילתא למיעבד הכי לא משנה הוא כלל ופטור:

ואם אמר לו עמוד פטור. כיון דאזהריה וידע ביה דעמד ולא אזדהיר איהו הוא דאפסיד אנפשיה ולא גרע מבור לגבי שור פקח ביום דפטור:

ובעל הקורה אחרון וכו׳ חייב. אע״ג דשניהם ברשות כיון דמזיק בלחוד הוא דקעביד מעשה חייב דאיבעי ליה לאיזהורי:

ואם עמד וכו׳ פטור. בעל הקורה מפני שהניזק שהוא בעל החבית שינה שעמד:

אם א״ל וכו׳ חייב. דהא אזהריה וקיי״ל דכל היכא דידע ביה אפי׳ אזקיה ההוא דברשות לההיא דשלא ברשות חייב דגבי אדם לא אמרי׳ כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אבל כי לא אזהריה בין שעמד בעל החבית לכתף או לפוש פטור בעל הקורה דכיון דאין דרכו של אדם להתבונן בדרכים לא ידע ביה דעמד כלל וכ״ש דלא ידע אי עמד לכתף או לפוש נמקי יוסף ז״ל. ופירשו תוס׳ ז״ל ואם עמד בעל הקורה חייב בגמ׳ מוקי דרמיא הקורה על כתפו כשלדא אבל אי לא רמיא כשלדא פטור דאיבעי ליה לבעל חבית כשראה שעמד בעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק. אבל קשה דבסיפא אם עמד בעל חבית אמאי פטור דחבית לא מסתבר דהוי כשלדא שהיא דבר קטן וה״ל בעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק כ״ש כשבעל קורה אחרון דאיבעי ליה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יזיק כדפי׳ גבי כלב שנטל חררה דיותר יש לו לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק ועוד ברישא אפי׳ כי מוקמת לה דרמיא כשלדא אמאי חייב נימא דפשע בעל החבית שהיה לו לשמור עצמו ולהתבונן שלא תשבר חביתו בקורה שהרי ראה שעמד בעל הקורה. ונראה לר״י דאורתחא דמילתא כשהולכין בעל חבית ובעל קורה זה אחר זה דאין האחרון יכול לעיין באותו שהולך לפניו כל שעה ולכך כי לא הויא קורה כשלדא יש לאחרון ללכת בתחלת הלוכו באידך גיסא כדי שלא יזיק או כדי שלא יוזק ע״י עמידת הראשון אבל כשנושא את הקורה כשלדא אין לאחרון להסתלק באידך גיסא בין שהוא בעל קורה בין שהוא בעל חבית ולכך אין פושע אלא הראשון כשעמד ומיירי מתני׳ בין רישא בין סיפא שהקורה כשלדא עכ״ל ז״ל. אבל הרי״ף ז״ל לא הביא אלא המשנה כצורתה וכתב עליו הרא״ש ז״ל דמשמע דסבירא ליה דמתני׳ כפשטה ואפי׳ עמד בלא שלדא חייב ע״ש:

שנים שהיו מהלכין בר״ה. וכו׳ לשון התוספתא שנים שהיו מהלכין בר״ה אחד רץ ואחד מהלך שניהם רצין שניהם מהלכין שניהם ממששין והזיקו זה את זה שניהם פטורין שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך איסי הבבלי אומר הרץ חייב מפני ששינה ומודה איסי הבבלי שאם היה ע״ש עם חשיכה פטור ע״כ:

אחד רץ ואחד מהלך מפרש בגמ׳ דפטור אחד רץ אע״פ ששינה דמיירי דוקא בע״ש בין השמשות ומה שהוא בחול משונה בע״ש הוא ברשות וא״כ ל״ש מהלכין זה לקראת זה או זה אחר זה או מיהר אחרון או עמד ראשון נמקי יוסף ז״ל. וכתב הלבוש בסי׳ שע״ח סעיף ח׳ וז״ל וכן דוקא משום דרץ למצות שבת הוא פטור שאין לו שהות אבל לשאר מצות כגון לרוץ לבהכ״נ או לבהמ״ד דיש לו פנאי אם הזיק חייב ע״כ. ובגמ׳ בעי בע״ש מאי ברשות איכא ומשני כדר׳ חנינא דא״ר חנינא באו ונצא לקראת כלה מלכתא ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא ר׳ ינאי מתעטף וקאי ואמר באי כלה באי כלה ופי׳ נמקי יוסף ז״ל דהא אתא לאשמועי׳ דכי האי נמי רהיט לצרכי שבת מיקרי משום שהוא לכבודו כ״ש כשרהיט לצורך קיום שבת דכתיב בקרא ע״כ. ודעתי נוטה דוקא ע״ש בין השמשות כמו שהוא בגמ׳ וגם ביד פ׳ ששי דהלכות חובל ומזיק אכן רעז״ל העתיק מפי׳ הרמב״ם ז״ל במשנה שלא הזכיר בין השמשות:

או שהיו שניהם רצין בשאר ימות השנה אבל א׳ רץ בשאר ימות השנה חייב כאיסי בן יהודה מפני שהוא משונה:

והזיקו זה את זה שניהם פטורין פירשו תוס׳ ז״ל לא הזיקו ממש כו׳ וכן פי׳ רש״י ז״ל בפ׳ הפרה דף מ״ח וכן בטור בסי׳ שע״ח וז״ל לפיכך שנים שהיו רצין בר״ה או שהיו מהלכין שניהם והוזקו זה בזה פטורין הזיקו זה את זה חייבין ע״כ. אבל הרמ״ה ז״ל נראה דמפרש והזיקו דוקא עיין בטור שם סי׳ שע״ח וז״ל כתב הרמ״ה ז״ל אם שניהם רצין אפי׳ הזיקו זה את זה פטורין והא דאמרינן דהזיקו זה את זה חייבין היינו דוקא שהמזיק עשה שהוזק זה והניזק לא עשה כלום אבל גבי שנים רצין דתרוייהו עבדי מעשה והוזקו זה בזה פטורין ע״כ. וכתוב שם בבית יוסף דפשוט הוא שכונתו לישב מתני׳ עם הברייתא ולא יצטרך לדחוק במה שנדחק רש״י ז״ל דההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק עכ״ל ז״ל:

המבקע ברה״י והזיק בר״ה בר״ה והזיק ברה״י ברה״י והזיק ברה״י אחר חייב כך צ״ל. ובהגהת אשרי הוסיף לחיוב בשם אור זרוע בר״ה והזיק בר״ה אחר חייב. גם בפי׳ רעז״ל צריך להגיה כך ברה״י שלו והזיק ברה״י של אחרים וכו׳ ובגמ׳ וצריכא וכו׳ ואפשר לע״ד עוד לומר דמרה״י זה לרה״י אחר חייב אשמועי׳ אפי׳ שיש לו חלק מועט למבקע ברה״י האחר אפ״ה חייב כך נלע״ד. וכתבו תוס׳ ז״ל בפ׳ הפרה דף מ״ח דהא דמשמע מהכא אבל הזיק באותו רה״י פטור הוה ס״ד משום דאיכא תרי ספיקא שמא לא תהא בקעת נתזת וגם שמא לא יבא שום אדם שם ויוזק ואשמועי׳ רבה התם דאפילו בלאו הכי אם הזיק בעל הבית את הנכנס לחצרו שלא ברשות פטור אם לא ראהו ולא ידע בו:

שני שורים תמים וכו׳ נלע״ד דמשום דתנא בסוף פירקין דלעיל אדם מועד לעולם וכו׳ סמך לו המניח את הכד דדברים שאדם עצמו הוא המזיק והשתא נמי משום דבעי למיתני אדם במועד ומועד באדם וכו׳ לאשמועי׳ דכי הדדי נינהו שרי ותני שני שורים תמים וכו׳:

שחבלו זה בזה משלמין וכו׳ תימא דכולה מתני׳ שאין צריכה היא וי״ל דלר׳ עקיבא איצטריך שלא תאמר כיון דאית ליה יוחלט השור לניזק א״כ שורו של זה קנוי לזה ואם הקדישו קדוש קמ״ל דלא אמרי׳ הכי ואפי לר׳ ישמעאל נמי נ״מ אם נאבד האחד שלא יאמרו הבעלים אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד נזקך שנאבד שורי שמשתלם מגופו תוס׳ ז״ל. נ״א בלשון תוס׳ ז״ל משנץ ואם הקדישו כל אחד שורו של חברו כנגד כל חצי נזקו קדוש קמ״ל דלא אמרי׳ הכי אלא כנגד חצי המותר עד כאן. וכתוב בנמקי יוסף ז״ל משלם במותר ח״נ פירשו בתוספתא כיצד במותר ח״נ ששור ששוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים הכחישו חמשים זוז וחזר האחרון והכחישו שלשה של זהב האחרון משלם לראשון חצי דינר זהב שהם י״ב זוז ומחצה משום שמוציאין חמשים שהן שני דינרין כנגד שני דינרין שהזיקו הראשון והמותר שהוא דינר שהזיקו האחרון יותר יתן חציו שהוא ח״נ לבעל השור הראשון. אמר המחבר קמ״ל מתני׳ ואע״ג דקיי״ל בעלמא כרב נחמן דאמר זה גובה וזה גובה גבי ניזקין כ״ע אית להו דלא אמרי זה גובה וזה גובה וכיון דזכי להו רחמנא למיגבי ממיטב זהו מיטב שלהן שיעמוד כל אחד בשלו אי נמי נ״מ היכא דשניהם תמין ואבד האחד שאינו יכול לומר בעליו לחבר שלם אתה לי כי שלי אבד ואינך יכול להשתלם אלא מגופו אלא כיון שהזיק זה לזה יצא נזק זה בזה ה״ר אהרן הלוי ז״ל:

מועד בתם משלם במותר נ״ש מוציאין מנזק המועד כנגד ח״נ שהזיקו התם ומה שנשאר ממה שהיזקו של מועד יותר על חצי היזקו של תם משלם בעל השור המועד כל אותו המותר. ותם במועד משלם במותר ח״נ שמין כל שהזיק התם ומוציאין החצי הפטור ממנו ומן החצי הנשאר שהוא חייב מוציאין כנגד כל מה שהזיק לו המועד ונפטר המועד והמותר בח״נ של תם מפני שחצי נזקו היה מרובה מכל נזקו של מועד יתננו לבעל השור המועד אלא שהלשון צריך ישוב דנקיט משלם במותר ח״נ. ולפי מה שפירשתי קודם שישומו נזק כנגד נזק פלגינן נזקו של תם כדי שלא ישומו היזקו של זה כנגד היזקו של זה אלא מפלגא שחייב התם וא״כ כל המותר של זה ישלם שכבר סלקנו פלגא מכל מה שהזיק ואיך נקט משלם במותר ח״נ. ולפי מה שפירשו בתוס׳ מתני׳ אתייא שפיר וזה שכל שהזיק התם עולה מאה וחמשים נמצא דפלגא מהנזק הם ג׳ של זהב ומה שהזיק לו המועד עולה חמשים שהיא ב׳ של זהב נמצא שכשמוציאין כל נזק המועד כנגד כל נזק התם מצינו כי לשנים של זהב דמועד מוציאין של תם כנגדו הכפל שהן ד׳ של זהב שהן ק׳ זוז מה נשאר מכל היזקו של תם חמשים משלם מאותו מותר ח״נ שהוא דינר של זהב או חצי דינר של זהב אם תחלוק כל ההיזק של כל שור שלא יעלה כל היזק של תם אלא שלשה של זהב והיזק המועד דינר. [הגהה פי׳ מפני שהזיקו של תם יותר מהזיקו של מועד ומה שהוא יתר הוא מאה זוזים ומוציאין החצי [חסר] שמין החצי הנשאר שהן חמשים זוז משלם] [חסר] וראוי שתדע דכי קאמרי׳ משלמין במותר ח״נ דוקא במאי דיכלי לאשתלומי מהדדי הוא דחזינן שיעור מאה דשוו ביה להדדי דהיינו שיעור דאית ליה כל חד מינייהו לאשתלומי מחבריה כגון אם שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מנה והכחישו שמנים זוז וחזר האחרון והכחישו לראשון מנה אם נאמר שנוציא מ׳ שהן ח״נ שחייב הראשון כנגד מ׳ שחייב האררון ויגבה הראשון מן האחרון עשרה דינרין במותר חצי נזקו לקתה מדת הדין שהרי האחרון שהכחישו לראשון מנה אינו שוה אלא עשרים זוז ואין לו לראשון להשתלם אלא מגופו והראשון שהכחישו לאחרון שמנים זוז עדיין שוה מנה והאחרון יכול להשתלם ממנו חצי נזקו שהוא מ׳ זוז לפיכך דין היא שנוציא עשרים כנגד עשרים דהיא שיעור מאי דאית להו לאשתלומי מהדדי ויגבה האחרון מן הראשון עשרים זוז שהוא מותר המ׳ שהוא חצי נזקו וראשון שמותר חצי נזקו שלשים אין לו להשתלם מן האחרון כלום כיון דאינו שוה כל כך נמצא שפעמים שהניזק שנזקו מועט גובה יותר מחברו שנזקו מרובה והא דמחייבין לכל שור לא אמרי׳ אלא היכא דלא אזקיה האחרון לראשון אלא לאחר זמן א״נ דאזיקו אהדדי בבת אחת אבל אזקיה בשעת חמום לבתר דאזקיה ראשון מיד ל״ש תם ול״ש מועד ראשון חייב ואחרון פטור דקיימא לן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור ותנן שור האיצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו וכ״ש לענין ניזקין דפטור הרמ״ה ז״ל. וכן כתב הרא״ש ז״ל ג״כ וגם בשנים שחבלו זה בזה כתב ומיירי נמי שהתחילו כאחת או חבל השני ג״כ בראשון לאחר זמן אבל אם התחיל האחד השני פטור ואע״ג דלא שייך באדם כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור משום דאפי׳ על עסקי ממון אמרי׳ לעיל בגמ׳ מאה פנדי בפנדא למחייה וה״נ אוקימנא לעיל וקצותה את כפה ביכולה להציל על ידי דבר אחר הא אינה יכולה להציל פטורה כיון שהתחיל להכות את בעלה כ״ש שהמוכה עצמו פטור אלא שבזה מתחלף שבאנשים צריך אומד אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב מידי דהוה איכול להציל עצמו כאחד מאבריו והרגו אבל בשורים לא אמרי׳ הכי אלא השני פטור כל כמה שחבל בראשון וכן הדין אם רואה אדם שמכין את בנו או את אחיו או את אביו והכה המכה כדי להציל את קרובו פטור כי היכי דאשה המצלת את בעלה אם אינה יכולה להציל ע״י דבר אחר וכן אם אדם רואה שישראל מכה חבירו ואינו יכול להצילו אם לא יכה המכה אע״פ שאינו מכהו מכת נפש מותר להכות המכה לאפרושי מאיסורא כדאמרי׳ גבי נרצע שנשא שפחה כנענית וכלו ימיו שרבו מותר לחבול בו לאפרושיה מאיסורא:

אדם במועד וכו׳ אדם ומועד כי הדדי נינהו דאדם נמי סתמיה כמועד לעולם לשלם נ״ש ע״כ מנמוקי יוסף ז״ל. אפשר שדקדק הרב ז״ל כן מלישנא דנקט תנא וכן שמשמע שהדין שוה באנשים כמו בשורים כן כתב נמוקי יוסף ז״ל:

ר׳ עקיבא אומר וכו׳ פ״ק דמכילתין דף ה׳ ובפ׳ ד׳ וה׳ דף מ״ב אמרינן דתבריה ר׳ עקיבא לגזיזיה פי׳ לכח אגרופו דתניא ר׳ עקיבא אומר יכול אף תם שחבל באדם משלם מן העליה ת״ל יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העליה ואשתכח דזימנין דלא משלם נ״ש כגון אם השור אינו שוה כדי היזקו. וביד שם ספ״ט ובטור ח״מ סי׳ ת״ב ות״ה וס״ס תכ״ה וכתב ה״ר יהוסף ז״ל אדם במועד ומועד באדם משלם כך מצאתי בכל הספרים דגרסינן משלם ע״כ:

שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור משום דשור תם משלם מגופו וכיון דלית ביה בכוליה טפי משיעור מחצי נזק שקיל ליה כוליה ואילו הנבלה היתה שוה כלום לא היה צריך כל השור שהוא מנה דכל הנזק עכשיו לא הוי מאתים נמוקי יוסף ז״ל. ובגמ׳ מתני׳ ר׳ עקיבא היא דתניא גבי האי דינא יושם השור בב״ד ויתן לו מזיק מעות דמי השור שהוא חצי נזקו דברי ר׳ ישמעאל ר׳ עקיבא אומר הוחלט השור ויקחנו לו ובגמ׳ מפרש טעמייהו דר׳ ישמעאל סבר בעל חוב היא דהוי הניזק וזוזי הוא דמסיק ליה ור׳ עקיבא סבר שותפין נינהו פי׳ בההוא שור דמשתעי ביה קרא שוינהו רחמנא שותפין וקרא משתעי בשור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים כדתנן במתני׳ דבסמוך ובברייתא קתני נמי זהו שור האמור בתורה הלכך הכא דמזיק אינו שוה אלא מנה נוטל את השור וקמיפלגי בהאי קרא ומכרו את השור החי וחצו את כספו ר׳ ישמעאל סבר לבי דינא קמזהר רחמנא ור׳ עקיבא סבר לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא מאי בינייהו הקדישו ניזק איכא בינייהו לר׳ ישמעאל לא קדיש ליה לר׳ עקיבא קדיש:

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום א״ר מאיר על זה נאמר ומכרו וכו׳ מדלא קתני ואין הנבילה יפה כלום ע״ז נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו דברי ר״מ ש״מ דר׳ יהודה דבר בראשונה וכדאיתיה בברייתא בגמ׳ דברי ר׳ יהודה ר״מ אומר וכו׳. ובין ר״מ ובין ר׳ יהודה תרוייהו ס״ל דשור האמור בתורה בשוה מזיק לניזק וז״ל הברייתא במכלתא בשוין הכתוב מדבר או יכול בשוין ובשאינם שוין אמרת מה דרך המזיקין נשכרין או מפסידין מה דרך הניזקין נוטלין נזקן או יותר על נזקן ר׳ עקיבא אומר נאמר חציה בחי ונאמר חציה במת הא בשוין הכתוב מדבר ע״כ אבל קשה לע״ד דהא איצטריך יחצון לכדר׳ יוחנן בפ׳ כיצד הרגל דף כ״ו דאין חצי נזק דקרן חלוק לא בר״ה ולא ברה״י ושמא מדלא כתיב יחצו בלתי נון וכתב נון יתרה שמעת מינה תרתי:

ואין הנבילה יפה כלום נלע״ד לפי מאי דמסיק ר׳ יוחנן בגמ׳ דשבח נבלה איכא בינייהו דר׳ מאיר ה״ק מה שאינו שוה כלום בשעת מיתה חזינן והיינו דקאמר ע״ז נאמר כלומר ודאי קרא בסתם נבילה הנמכרת בשעת מיתה איירי דכיון דהשתא לא שויא מידי אפי׳ שאירע שלא נמכרה עד שהשביחה אין למזיק בשבת כלום והיינו דקאמר על זה כל מר על זה שבשעת מיתה וגם בברייתא קאמר ר׳ מאיר לר׳ יהודה אין זה שור האמור בתורה אלא שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום ע״ז נאמר וכו׳ הרי דקאמר ליה בלשון שלילה והנחה מטעמא דכתיבנא דסתם נבלה בשעת מיתה מיד נמכרת אם שוה כלום ואפי׳ אירע שלא נמכרה ולא האכילה לכלבים עד שהשביחה אין למזיק בשבח כלום ור׳ יהודה סבר מה שנתייקרה אח״כ חמשים זוז או פחות או יותר חזינן כדי לקיים ואת המת יחצון כנלע״ד. ובבריית׳ קאמר ר״מ אלא במה אני מקיים וגם את המת יחצון לפחת שפחתתו מיתה מחצ:ין בחי פי׳ הרי״ף ז״ל כגון שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים והנבלה יפה חמשים כמה פחתתו מיתה מאה וחמשים הלכך משלם ליה שבעין וחמש וחמשין דנבלה הא מאה ועשרין וחמשה ואסיקנא בגמרא דבהא מודה נמי ר׳ יהודה דפחת שפחתתו מיתה מחצין בחי מכח קרא ומ״מ לא קנה מיד בגוף הנבלה לר׳ יהודה כמו לר״מ אלא דס״ל לר׳ יהודה א״כ דקרא לא אתא אלא לפחת שפחתה מיתה מחצין בחי לחוד לכתוב ואת המת יחצון מאי וגם ש״מ דשתפיה רחמנא למזיק בשבחא מיהא פי׳ אבל לא בגוף כדכתבי׳ וזה מטל חצי החי וחצי המת וכן זה. ומפי׳ נמוקי יוסף ז״ל משמע דממלת יחצון מפיק ליה וז״ל ונפקא ליה לר׳ יהודה דמחצין בחי מקרא דוגם את המת יחצון שכשמת יחצון הפחת ואע״ג דכבר דריש ליה לזה נוטל חצי החי וחצי המת וכו׳ וכדאמרינן הכא קרא דריש דלא ה״ל למיכתב אלא ומכרו וכו׳ וחצו וכו׳ וגם את המת למה לי למיכתב תו יחצון אלא ודאי להכי אתא עכ״ל ז״ל וקשה לע״ד דהא מלת יחצון אפיק ליה ר׳ יוחנן לעיל פ׳ כיצד הרגל דף כ״ו למימר דאין ח״נ דקרן חלוק לא בר״ה ולא ברה״י וכמו שהקשתי לעיל אברייתא דמכלתא ולע״ד צ״ע אם אין טעות דהא בריש מילתיה כתב ומיתור נמי דכתיב וגם דלא הל״ל אלא ואת ומדכתי׳ ום ש״מ רחמנא שתפיה בשבחא ע״כ וכמו שהוא בגמ׳. [הגהה אחר זמן רב בא לידי ספר [חסר [הלבוש] וראיתי שהרגיש זה בח״מ סי׳ שפ״ט ובסי׳ ת״ג וז״ל שם סי׳ ת״ג ואע״ג דלעיל סי׳ שפ״ט סי״א מפקי׳ ממלת יחוצן לרבות ר״ה היינו משום דמלת יחצון יתירה היא דדיוקא דהכא מוחצו את השור החי וגם אז המת נמי הוה שמעי׳ ליה בלא מלת יחצון נ״ל עכ״ל ז״ל]. ועדיין לא נתקררה דעתי שכבר היה עולה לתרץ כן לולי שכבר איצטריך ג״כ מלת יחצון למה שכתבתי בשם נמוקי יוסף. ונלע״ד דבדין היה דה״ל למיתני האי בבא דפלוגתא דר״מ ור׳ יהודה דהוא עיקר שור האמור בתורה וכדכתבינן ובתר הכי בבא דשור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים נוטל את השור דסתמא כר׳ עקיבא כדכתבינן דפלוגתייהו דר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל תלויה בשור האמור בתורה דלר״ע רחמנא שוינהי שותפים ולר׳ ישמעאל ניזק ב״ח בעלמא הוא וכדכתבי׳ וא״כ ה״ל למיתני ברישא דכתיבא בהדיא ובתר הכי דין הוא למיתני דלא כתיבא ולמתלייה בדכתיבא אלא משום דתנא ברישא שני שורים תמין שחבלו זה בזה מן הטעם שכתבנו לעיל וכפשטה משנה שאינה צריכה היא כמו שכתבתי בשם תוס׳ ז״ל סמך ענין דשור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים דנוטל את השור לדעת ר״ע או יושם השור אליבא דר״י דלתרוייהו איצטריכא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כמ״ש לעיל בשם תוס׳ ז״ל ולרמוז רבותא דכולה מתני׳ דשני שורים תמים שהיא בין לר״ע בין לר׳ ישמעאל סמך ענין וכיון דתנא בבא דנוטל את השור אליבא דר״ע דהוי משום לתא דשותפות אליבא דר״ע דהלכתא כותיה תנא נמי השתא שור האמור בתורה דלר׳ יהודה דהלכתא כותיה מזיק נוטל חלק בשבח דהוי נמי משום טעמא דשותפות דרחמנא שתפיה בשבח כדכתבינן א״נ דראוי להקדים דברי הרב לדברי התלמידים דר״ע רבם של ר״מ ור׳ יהודה כך נלע״ד:

זה נוטל חצי החי וחצי המת האי לישנא לאו דוקא ולא אתי למימר אלא שמקבל עליו חצי הפחת לרבא ולפי המסקנא שקיל בשבחא תוס׳ ז״ל ביד שם פ״ז סי׳ ח׳ ט׳ י׳:

יש חייב וכו׳ פטור וכו׳ ספר אחר יש חייב על מעש׳ שורו ופטור על מעשה עצמו חייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו וכן הוא בירושלמי ובהרי״ף ז״ל. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל כן מצאתי בכל הספרים:

שורו שבייש פטור צער רפוי שבת ודמי ולדות לא חשיב משום דשמעי׳ ממתני׳ דהחובל ואע״ג דבושת נמי קתני התם מ״מ תנא הכא לדקדק הוא דומיא דשורו או שורו דומיה דידיה:

וכן שור שהדליק איצטריך להכי כדאיתא בגמרא דלמילתא אחריני לא איצטריך דפשיטא דחייב דלענין שורו מה לי שבת מה לי חול ואגב הדליק את הגדיש דמיירי בנידון בנפשו קתני חבל באביו ובאמו אבל שורו שסימא את עין עבדו איצטריך שאע״פ שבעצמו חייב בשורו פטור דהא לא אשמועי׳ בשום משנה תוס׳ ז״ל וז״ל נמוקי יוסף ז״ל שורו שהדליק וכו׳ באדם דומיא דשור דעביד בשוגג ואפ״ה פטור מתשלומין וטעמא הואיל דבמזיד מתחייב בנפשו הוא וכל הנידון במזיד פטור מן התשלומין אפי׳ כשעשה בשוגג כדאיתא בגמ׳ וצריך לומר שהדליקו משום דצריך לאפרו דאי לאו הכי ה״ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ומתחייב בתשלומין עכ״ל ז״ל ונראה דמשום דתנן לעיל דשור מועד והאדם שניהן שוין סמך השתא זאת המשנה כאן לומר דמ״מ לא שוו אהדדי לגמרי דיש חייב על מעשה שורו וכו׳ ויש פטור על מעשה שורו כגון שורו שבייש או שסימא את עין עבדו או הפיל את שינו אפילו שהוא מועד לכך כמה זימנין פטור מכל וכל אלא שהוצרך להפסיק ביניהם מטעמי דכתיבנא לעיל בכל בבא ובבא ואח״כ סמך מתני׳ דשור שהיה רודף וכו׳ דאתיא כר׳ עקיבא דאמר שותפים נינהו וכדבעינן למכתב בסמוך ומאי דקתני יש חייב על מעשה שורו וכו׳ ולא קתני חומר בשור מבאדם וחומר באדם מבשור נראה דמשום דלא קתני הכא בהדיא כולהו חומרי דאדם משורו מן הטעם שכתבתי בשם תוס׳ ונ״י ז״ל להכי קתני יש חייב ועוד אפשר לומר דלא אפשר למיתני וחומר בשור מבאדם שזו אינה חומרא דמשום חומר מיתה דאית ביה הוא דפטור וכיו דלא מצי למיתני וחומר בשור מבאדם לא תנא נמי חומר באדם מבשור:

שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב פירשו רש״י ונמוקי יוסף ז״ל חייב ח״נ דמשונה הוא ע״כ. ומצאתי בספר המאור שכתב שורו דומיא דידיה דקא בעי לאיגנדורי בקטמיה כדי שיהא תולדה דשן לשלם נ״ש כאדם שאלמלא היה כונתו להזיק היה תולדה דקרן ולא היה משלם אלא ח״נ ע״כ וכתב עליו הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות וז״ל אמר הכותב זה צריך תיקון ופירוש לפירושו דאכתי לא מחייב אלא ח״נ אכוליה גדיש משום דהוו להו צרורות ואין משלמין אלא ח״נ ואפי׳ מתכוין להנאתו כדאמרי׳ גבי חזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם ח״נ וכן כתב רש״י ז״ל גבי בהמה שהטילה גללים לעיסה מ״מ אי מנחה אנוחי לגחלת משלם נ״ש על מקום גחלת ולהכי קתני שורו דומיא דידיה עכ״ל אבל שם בהרמב״ם ז״ל וגם בטור אינו כתוב אלא חייב בנזקיו סתמא:

שור שהי׳ רודף אחר שור אחר והוזק זה אומד שורך הזיק והלה אומר לא כי אלא בסלע לקה והוזק המע״ה. וכו׳ כך צ״ל. והוזק פי׳ הנרדף. ומצאתי שכתב בספר מאירת עינים שם ר״ס ת׳ וז״ל בסלע לקה ואע״פ שנלקה ע״י רדיפת שורו לא הוי אלא גרמא בניזקין ע״כ:

המע״ה דלא כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין:

אם היו שניהם של איש אחד שניהן חייבין לשון הרמב״ם ז״ל שם פ״ט חייב לשלם מגוף הפחות שבשניהם בד״א בששני השורים עומדים אבל אם מת אחד מהן או אבד והיה אחד מהן תם אע״פ שהם של איש אחד פטור שהרי אומר לו הבא ראיה שזה העומד הוא שהזיק ואשלם לך ע״כ אבל בטור בששניהם תמין כאשר הוא כאן ונלע״ד דלרבותא נקט הרמב״ם ז״ל אחד מהם תם לומר דאעפ״כ לא אמרינן ישלם ממ״נ ח״נ דאם אותו שמת הוא שהזיק יהיה מועד הרי חייב לשלם נ״ש מנכסיו ואם היה תם לפחות ישלם ח״נ דשמא החי הוא שהזיק. ובגמ׳ מפרש לה בששניהן תמין ור״ע היא דאמר שותפים נינהו בגוף של שור הלכך אבד השור אבד נזקו הלכך כי הוו שניהם הוא דמחייב ואי ליתנייהו לתרוייהו אלא אי אמר ליה אייתי ראיה דהא תורא אזקך ואשלם לך אבל לר׳ ישמעאל כיון דאמר ב״ח הוא וזוזי הוא דאסיק ביה אבד האחד לא איבד זכותו כן פי׳ רש״י ז״ל. ותוס׳ ז״ל מכח קושיא פירשו דמשום הכי מוקי לה כר׳ עקיבא משום דלר׳ ישמעאל אין שום חידוש דפשיטא דאבד את זכותו כשאבד האחד כיון דב״ח הוא אבל לר׳ עקיבא דשותפי נינהו ס״ד דהוי כאילו האחד מן השנים בחזקת הניזק ומצי למימר ניזק שלך נאבד ולא שלי ע״כ. וז״ל הרא״ש ז״ל פי׳ אפי׳ לר״ע דאמר יוחלט השור ומשעת נגיחה קם ליה ברשות הניזק וכו׳ אייתי ראיה דהך הוא דאזקך וראיתי בספר הרב הברצלוני שפירש בשם הגאון ואם אין שניהם אלא א׳ מהם הוא מצוי והאחד מת או שברח מצי לדחויי שא״ל טול מזה מה שראוי לך כלומר רביע נזקך או שתביא ראיה שזה המצוי הוא שהזיקך וטול כל מה שראוי לך ולא מסתברא כלל אלא כדפרישית שלא יטול כלום משור המצוי עכ״ל ז״ל:

המע״ה. ובגמ׳ דייק הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ואמאי טענו חטין והודה לו בשעורין הוא דקיימא לן דפטור לגמרי ומוקי לה דקאמר ניזק שמא ומזיק ברי דהשתא ניזק תבע מתרוייהו דהוי כמו טענו חיטין ושעורים דחייב לכ״ע בדמי שעורים הכא נמי כי לא מייתי ראיה שקיל מן הקטן בטענת גדול וקטן או מן התם בטענת מועד ותם והקשו תוס׳ ז״ל מנא ליה למידק הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק דילמא הא לא מייתי ראיה לא שקיל מידי ותרצו דלשון המוציא משמע במה שבא להוציא צריך להביא ראיה אבל מה שהוא מודה לו לא ולקמן דמשני ראוי ליטול ואין לו היינו בלא תפס אבל בתפס יש לו ולהכי אתי שפיר לשון המוציא ע״כ. עוד דייק בגמ׳ אבבא דקתני לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן המע״ה דמשמע הא לא מייתי ראיה דשקיל כדאמר מזיק וכדתניא בהדיא בברייתא ואמאי חטים ושעורים נינהו דקיימא לן דפטור לגמרי ומשני ראוי ליטול ואין לו פירשו תוס׳ ז״ל ראוי ליטול אם תפס ואין לו אם לא תפס ודוקא היכא דיש לו תביעה על שני השורים על הגדול ועל הקטן אם תפס משתלם אבל בבא דלעיל דאין לו תביעה אלא על הגדול אפי׳ תפס הקטן אין משתלם מיניה ולא שייך לשנויי לעיל ראוי ליטול ואין לו כיון דאם תפס לא משתלם מיניה ובטענו חטים והודה לו בשעורים נראה דאם תפס שעורים לא משתלם וא״ת ואמאי לא משני הכא כדלעיל דקאמר ניזק שמא ומזיק ברי וי״ל דא״כ ה״מ למפרך היינו הך כדפי׳ בקונטרס. והשתא איכא צריכותא בכולהו באבי דמתני׳. דרישא אשמועי׳ אפי׳ מזיק שמא וניזק ברי פליגי רבנן עליה דסומכוס ואמרי המע״ה וההיא דקטן וגדול משמיענו אפי׳ ניזק שמא ומזיק ברי פליג סומכוס ואחד תם ואחד מועד אשמועי׳ דאפי׳ לר׳ אחא דאמר בר״פ המוכר פירות גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מודה הכא דלא תלינן במועד כיון דשניהם רצין והך דהניזקין שנים אשמעי׳ דאי תפיס שקיל כדאמר מזיק וסיפא דתם ומועד איידי דאיירי בבא דלעיל בגדול וקטן ותם ומועד איירי נמי הכא עכ״ל ז״ל. ועיין תו בהרא״ש ז״ל ותוסיף לקח דמשמע שנתן טעם לשבח דבסיפא היו שנים הניזקין וכו׳ ניחא דלא תני פטור משום דמהניא תפיסה כיון שיש לו תביעה על שניהם משא״כ במציעתא. וכתבתיו בסמוך בלשון ספר הלבוש. ופי׳ נמוקי יוסף ז״ל היו הניזקין שנים וכו׳ הך בבא מיירי כולה בדאינא סהדי ובתמין וכגון דהוו שני הניזוקין תרוייהו דחד וכו׳ והמזיקין נמי תרוייהו דחד והעדים מעידין דשנים המזיקין הזיקו לשנים הנזוקין אלא דלא ידעי הי מינייהו להאי והי מינייהו להאי:

אחד תם ואחד מועד הך בבא דאמר מזיק לא כי אלא תם הזיק את הגדול מיירי בדאיכא סהדי שהזיקו המזיקין לשנים הניזקין אלא דלא ידעי וכו׳ ובבא דאמר מועד הזיק את הקטן אפי׳ בדליכא סהדי משלם דמועד משלם נזק נ״ש מן העליה וממונא הוא הלכך משלם על פי עצמו ודוקא היכא דמזיק מודה הודאה גמורה דאילו טעין טענת שמא לא מחייב דה״ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור ומשתבע היסת דלא ידע ואי תימא אפי׳ כי מודה הודאה גמורה והלא טענו חטין והודה לו בשעורין הוא שהניזק טענו נזקי גדול ומזיק הודה לו בנזקי קטן וי״ל דליתא דכיון דניזק טוענו נזקי גדול מן העליה ומזיק מודה לו בנזקי קטן מן העליה ה״ל כטוענו כסות דעבד גדול והלה מודה לו בכסות דעבד קטן (כדלייפי כדאיתא בפ׳ השואל דף ק׳) וכן כתב הרמ״ה ז״ל ופירש מועד הזיק את הגדול לומר שיש לו להשתלם כל נזקו של גדול מן העליה עכ״ל ז״ל. וז״ל ספר הלבוש המע״ה ואם לא הביא ראיה ברורה פטור המזיק דה״ל ג״כ כטענו חטים והודה לו בשעורים שנשבע שבועת היסת ופטור אף מדמי שעורים ומ״מ יש חילוק בדין בבבא זו לבבא דלעיל דבבא דלעיל אפי׳ אם תפס הניזק בפני עדים את התם או את הקטן לא מהני ליה תפיסה ומוציאין מידו ופטור הניזק לגמרי. ובבבא זו אם תפס הניזק ה״ז משתלם לגדול מן הקטן ולקטן מן הגדול כמו שאומר המזיק דבדין שלמעלה כיון שאין התביעה אלא על אחד מהם ועל השני אין לו תביעה שהרי מחל עליו לפיכך אפי׳ תפיסה לא מהני אבל הכא בסיפא כיון דמ״מ יש תביעה על שניהם מהני ליה תפיסתו להשתלם לפחות כמו שהודה המזיק ואפי׳ תפס בפני עדים נוטל כמו שאומר המזיק אבל אינו נוטל כפי דבריו כיון שתפס בפני עדים אבל אם תפס שלא בפני עדים שיש לו מגו דלא היו דברים מעולם מהני אפי׳ בדין שלמעלה ונוטל כמו שאומר הוא וכל זה דוקא שתפס קודם שבא לב״ד אבל אחר שבא לב״ד לא מהני התפיסה אפי׳ ליטול כדברי המזיק ע״כ: